<h1>ספר התרומות שער מ"ג חלק ב'</h1>
<h2>דף כג:</h2>
והיכא שמכר המלוה קרקע שמשכן לו הלוה לזמן שקבע עמו אם יכול למוכרה בטרם יגיע זמנו או בזמנו כדי להפרע בדמיו, על זה גרסינן בפסחים בפרק כל שעה [ל' ע"ב] איתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. ואמרינן בגמרא כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה, פירוש קודם זמן הפרעון, כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף. פירוש, סותר מעשיו למפרע וטורף את מכירתו. ופר"ש ז"ל ופריק ליה מן ההקדש בדבר מועט כדאיתא בערכין [כ"ג ע"ב] שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון, ואע"ג דאמר רבא [כתובות נ"ט ע"ב] מפקיעין מידי שעבוד, דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אמר, ע"כ. כי פליגי דאקדיש מלוה וזבין מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה, שמזמן ההלואה קנויה לו, וכיון דמטא זמניה ולא פרעיה אגלאי מילתא למפרע דברשותא דמלוה הוה קאי ושפיר הקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, והוא מזמן שיגיע זמן הפרעון, דכיון דאי יהבו ליה זוזי למלוה בזמן הפרעון הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקנה ליה מלוה וכי זבין לאו דידיה הוה. וקי"ל כרבא. אשתכח השתא דהיכא שמכר הלוה לכשיגיע הזמן אם אין לו נכסים אחרים יבא ב"ח ויטרוף מן הלוקח מבטל מכירתו. והיכא שמכר המלוה בין זמן ההלואה לזמן פרעון הקבוע ביניהם אין מכירתו כלום, דהא קי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וממילא שמעינן דדוקא כשמכר קודם זמנו של פרעונו הוא שאין מעשה המלוה כלום, שעדיין לא קנאה ולא מכר את שלו, אבל אם הגיע ועבר זמן פרעונו ולא פרעו דברי הכל דשפיר זבין, דכדיליה דמי ועד כדי סך החוב אין הלוה יכול להוציאו מידו של קונה ואפילו שיפרענו ממון החוב, כדאמרינן [ב"מ ל"ה ע"א] בשומא דעבדו ב"ד דאי הדר וזבנה לאחריני שזוכין בה, דלא רמי עלייהו ועשית הישר והטוב, והאי נמי כיון דמכרה כנגד שעור חובו ממכרו קיים. ועל מה שפסקנו כתב ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל דאיכא דמתמה היכי יכול מלוה למכור קרקע הלוה אע"פ שעבר זמנו ולא פרעו בלא שומת ב"ד, וא"כ למה נתקנה שומא הרי כל ב"ח שם לעצמו ומוכר. ומתרצי דפלוגתא דאביי ורבא מיירי במטלטלין. ולא מסתברא דהא כולה סוגיא איתה אפילו במקרקעי ועליהו קא מיפלגי, דהא קא מקשו ליה מההיא דרמי בר חמא דאמר ראובן שמכר שדה לשמעון [וכו']. ואיכא דאמרי דלא נתקנה שומא אלא כשרוצה להחזיקה לעצמו אבל לאחרים אין צריך שומא של ב"ד ומה שמכר מכור בכדי חובו בלא ב"ד ושומתן. מיהו האידנא חזינן בכל בתי דינין שאין מוכר המלוה קרקע של לוה ואפילו הממושכן בידו בלא שומת ב"ד, אבל תובעו כדי שיהא מוכרו או מוכר חובו ואין בכך כלום, אבל לזבוני גוף הקרקע במכירה חלוטה לא, ע"כ. וכתוב בספר העיטור בשם ר"ח ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דב"ח עסיקינן, דאי ליתיה בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני, ואביי לא אמר שפיר זבין, דהיכא אשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה למגבא ולזבוני בלא תביעת ב"ד, אלא לאו ש"מ דאיתיה בידיה, ע"כ. ומסתברא שאין לך דבר שיוכל המלוה למכרו אלא בב"ד. וכן הסכים בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל, וכתב שזה הדקדוק שדקדקנו מדברי רבא אינו כלום, דהא טעמיה דרבא משום דכיון דאלו הוו ליה זוזי [ללוה] הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני, והאי טעמא איתיה אפילו לאחר זמן פרעונו, ואפילו לאחר הכרזה ושומא עד זמן שטר אחלטאתא, והשתא הוא דקני דאמרינן השתא כשב"ד מגבין לו אותו קרקע בחובו קאמר. וכן כל הסוגיא מוכחת בכל מאי דמקשינן ומתרצינן בה, ומעתה בטלות כל התמהונות שכתבת, ע"כ.
